מכירים את זה שהיקום מזמן לכם משפט
וברגע שאתם שומעים אותו,
יש תחושה שכל האסימונים נופלים?
זה מה שהרגשתי כששמעתי לראשונה את המשפט הזה.
בגיל 17 בשיחה אצל מנהל התיכון בו למדתי
נשמע מלחיץ?
זה קרה דווקא באמצע ישיבת ההנהגה
של מועצת התלמידים עם המנהל😉
וכשהמשפט הגיע לאוזניי,
היה לי דחף מיד לרשום אותו,
הרגשתי שהוא מסכם את כל חיי עד אותו רגע.
כי גם בתור ילדה ומתבגרת, תמיד הייתי עסוקה.
כמי שרקדה בסטודיו 5 פעמים בשבוע עד 22:00 בלילה
את לומדת לג׳נגל מגיל צעיר
בין הלימודים-לחברים-לעיסוקים-לבילויים
ולהיות מאורגנת ומסודרת
עם יומן, לו״ז וחלוקה למשימות
כבר מגיל 14 אחרת כל זה פשוט לא אפשרי.
והמשפט הזה, כל כך נכון!
מסכימים?